חיים יהודיים בברנדנבורג

בשנת 2021 יהודיות ויהודים חיים כבר 1700 שנה בשטח גרמניה של ימינו. היובל הזה נחגג באירועים מאירועים שונים. מטרת שנת החגיגות היא להפוך את החיים היהודיים לנראים ולנחווים על מנת לצאת כך נגד האנטישמיות הגוברת. 1700 שנות היסטוריה מראות לנו כמה חשוב המבט אל העבר. בגבולות מדינת ברנדנבורג של היום היו לאורך כל הזמן הזה ברוב הישובים קהילות יהודיות, התיישבויות קטנות או לכל הפחות משפחות יהודיות אחדות. החל מימי הביניים המאוחרים ועד לשנות ה-30 של המאה ה-20 עמדו בכ-50 ערים וישובים בתי כנסת או חללי תפילה בבתי מגורים; מבחינת בתי קברות יהודיים נספרו אפילו 60 במשך הזמן הזה. 1100 ויותר אבני הנגף שהונחו, רובן בשביל יהודיות ויהודים, והביוגרפיות הקשורות אליהן, מסמלות את ההיסטוריה הארוכה הזאת ואת נוכחותה של היהדות בישובים רבים בברנדנבורג.

התחלות במאה ה-13

מבחינת ההוכחות המדעיות החיים היהודיים בברנדנבורג מתחילים במאה ה-13, הגם שניתן לשער שהתיישבויות ראשונות של יהודים בשטח הרוזנות ברנדנבורג החלו כבר במאה ה-8. העדות העתיקה ביותר לחיים יהודיים מאז הקמת המרקיזוּת בידי אלברכט ״הדוב״ ב-3 באוקטובר 1157 היא מצבה בבית הקברות היהודי בשפנדאו משנת 1244. לשנת 1309 קיימות הוכחות ליהודים שחיו בפְּרֶנְצְלָאוּ ובטֶמְפְּלִין, לשנת 1313 בעיר ברנדנבורג שעל נהר ההָאפֶל ולשנת 1319 בגוּבֶּן. בית הכנסת הראשון שידוע לנו עליו עמד מאז שנת 1322 בעיר ברנדנבורג. לרשות המשפחות היהודיות שחיו שם עמד גם בית קברות משלהן, דרומית-מזרחית לחומת העיר. בשנת 1343 מוזכרת לראשונה בכתובים משפחה יהודית ברָתֶנָאוּ, בשנת 1400 באֶבֶּרְסְוואלְדֶה. בעקבות המגפה בשנים 1348/49 נשמעו גם במרקיזוּת ברנדנבורג האשמות שווא, והדברים הגיעו לידי רדיפות וגירושים. לא מתועד כמה בני אדם מתו או נאלצו להימלט. בשנת 1420 חידש פרידריך ה-1 פריבילגיה ישנה שהתירה ליהודים לעסוק בהלוואה תמורת משכון ובמסחר. יורשו, פרידריך ה-2, החרים את רכוש היהודים בשנת 1446 וגירש אותם מהמרקיזוּת. זמן קצר אחר כך, בסביבות 1448, מוזכרים לראשונה בכתובים יהודים בעיר קוֹטְבּוּס. בשנים שלאחר מכן נוסדות שוב ושוב התיישבויות מטעמים כלכליים ואחר כך מוזכרים גירושים. בשנת 1510 מתקיים בברלין משפט נגד יהודי המרקיזוּת בגין חילול קודש, אשר מסתיים בהוצאתם להורג של 39 יהודים וגירוש שלישי של כל היהודים משטח המרקיזוּת.

הצו של 1671 בבחינת התחלה חדשה

בשנת 1671 נפתח פרק חדש בתולדות יהודי ברנדנבורג-פרוסיה. הנסיך-הבוחר פרידריך וילהלם החליט ליישב בחבלי הארץ שהוחרבו במלחמת שלושים השנים 50 משפחות יהודיות אמידות שגורשו מווינה, ולהביא כך לשיקום כלכלי של האזורים האלה. שלוש שנים לאחר מכן אנו מוצאים סוף סוף איזכור ראשון לתושבים יהודים בבַּאד פְרַייֶנְוואלְדֶה, ובשנת 1677 תיעוד ראשון בכתב של יהודים בעיר וְריצֶן. אף על פי שבתחומים רבים עוד חלו הגבלות על האוכלוסייה היהודית במרקיזוּת ברנדנבורג, עם פרסום צו הסובלנות של פּוֹטְסְדַם בשנת 1685 הם הפכו לאזרחים שווי זכויות. בשנת 1699 הותר לראשונה ליהודים ללמוד באוניברסיטת ויאדרינה בפרנקפורט שעל נהר האודר, שהוקמה בשנת 1506.

עם הקמת ממלכת פרוסיה בשנת 1701 והכתרת וילהלם ה-1 הופכת המרקיזוּת ליחידה המנהלתית ״פרובינציה״. בשנים שלאחר מכן פירסמו פרידיריך ה-1 ופרידריך וילהלם ה-1 תקנות נוספות בנוגע ליהודים בפרוסיה, שהגבילו את ההתיישבות היהודית והרחיבו את היטלי המס ליהודים. תקנת היהודים משנת 1700 אסרה על יהודים לקנות בתים ואישרה את הגבלות המסחר, גם בגלל לחץ מצד אנשי עסקים נוצרים. בשנת 1714 הותר להם שוב לקנות בתים ואפילו להחזיק חנויות, אבל את כתב החסות יכול היה לרשת רק הבן הבכור; שני בנים נוספים היו רשאים לרכוש אותו תמורת סכום גבוה. שאר הבנים נאלצו להישאר רווקים ולפיכך חסרי ילדים, או להגר. מלבד זאת היה על הקהילות בפרוסיה להעלות מס בסך 15,000 טאלר מדי שנה, ובגבולות המכס היה על יהודים לשלם את מס הגוף המשפיל, שמלבדם היה נהוג רק לגבי בהמות. רק אחרי מותו של פרידריך ה-2 בוטל המס הזה. תקנת היהודים הכללית משנת 1730 הגבילה את מספר המשפחות היהודיות בברלין ל-100, ב-1737 הועלה המספר הזה ל-120 ועוד 250 משרתים. לפיכך הסוו את עצמם מהגרים יהודים רבים לעיר כמשרתים. נאסר על יהודים לעסוק במלאכות השמורות לגילדות וכמו כן ברוֹכלוּת. מדיניות השליטים כלפי יהודים בשנים הללו נבעה בבירור מן הרצון להשיג מקורות פיננסיים חדשים למען הממלכה. במיוחד התיקון משנת 1750 לפריבילגיה הכללית, תקנת יהודים שפרסם המלך פרידריך ה-2, ומס החרסינה שהתווסף עליה, כלומר ההכרח לקנות חרסינה ממפעל החרסינה המלכותי של ברלין בסך 300 עד 500 טאלר, רוששו את הקהילות היהודיות בברנדנבורג והכניסו אותן לחובות. כמו תקנת היהודים הכללית משנת 1730, גם מטרתו של התיקון הייתה לצמצם את מספר היהודים ובה בעת לנצל את כוחם הכלכלי ולהגדיל את היטלי המס עליהם. עם התיקון לפריבילגיה הכללית עשרים שנה מאוחר יותר, חולקו יהודי פרוסיה לשש קבוצות ולהן זכויות התיישבות שונות. מרבית 4,716 יהודי ברנדנבורג חיו בכפרים או בעיירות כמו שְוֶדְט או לוּקֶנוואלדֶה. בשני הישובים הללו נזכרים יהודים בכתובים לראשונה בשנת 1730 ו-1735. רק למשפחות עשירות מעטות הותר לחיות בערים גדולות כמו ברלין, פרנקפורט/אודר, ברנדנבורג/האפל או פּוֹטְסְדַם.

תקופת הפריחה: קהילת פוטסדם כדוגמה

את התחלותיה של קהילה יהודית ראשונה בפּוֹטְסְדַם ניתן לתארך לשנים 1730 עד 1750. מכיוון שתקנת היהודים הכללית העניקה ליהודים, לצד הגבלות אחדות, הזדמנויות טובות יותר למסחר בכספים ובהלוואות ולהקמת בתי מלאכה, אפשר לקשור את ההתחלה של חיי הקהילה היהודית עם פריחתה של תעשיית הטקסטיל בפּוֹטְסְדַם. מאז הקמת מפעלי הקטיפה והמשי של דוויד הירש, שהתיישב בפּוֹטְסְדַם ב-17 בינואר 1731, התיישבו עוד ועוד תעשיינים יהודים ומשפחותיהם בפּוֹטְסְדַם.

משערים שייסוד הקהילה התרחש סביב שנת 1740, לשם כך היו צריכים להתכנס לפחות עשרה גברים יהודים, ואולם אין ברשותנו תאריך ייסוד מוכח. החל ב-28 באוקטובר 1743 יכלה הקהילה לקבור את מתיה בבית קברות משלה, ששכן היכן שנמצא כיום פְּפינְגְסְטְבֶּרְג. לפני כן היו המתים צריכים להיקבר בברלין, במקרה אחד ידוע על קבורה בעיר בֵּליץ.

בשנת 1760 קיבלה הקהילה רב ראשון משלה. יחיאל מיכל (גם: מיכל הירש), שמוצאו מפולין, נזכר לראשונה לרגל חתונה יהודית. הטקס התקיים אז בבית פרטי בקְלַיינֶה-יֵגֶר-שטראסה (כיום וילהלם-שְׁטאבּ-שטראסה). הקהילה הקימה מקווה והעסיקה בלנית, גבאי וקברן. לזכר בית הקהילה הראשון בפְּלאנְטאזֶ׳ן-קְוֶר-גאסֶה שונה שמו של הרחוב בשנת 1786 והוא נקרא אֶבְּרֵאֶר-שטראסה (רחוב העברים). שנים מעטות לאחר מכן יכלה הקהילה לחנוך את בית הכנסת הראשון שלה במבנה ייעודי ברחוב אַן-דֶר-פְּלאנְטאזֶ׳ה 1 (כיום: פְּלאץ דֶר אַיינְהַייט – כיכר האחדות). טקס החנוכה נערך ב-18 בדצמבר 1767 בנוכחות נסיכת ונסיך פרוסיה, המלך פרידריך וילהלם ה-2 לעתיד. בפתיחת בית הכנסת מנתה קהילת פּוֹטְסְדַם כ-170 חברים, בהם 34 גברים, 36 נשים וילדיהם. לפיכך כאחוז מואכלוסיית פּוֹטְסְדַם דאז היו יהודים.

הרב יחיאל מיכל נפטר בשנת 1777, אחר כך לא היה לקהילה במשך תקופה ארוכה רב נבחר והיא נאלצה להסתדר עם ממלאי מקום ועם סיוע מברלין. גם מצבו של מבנה בית הכנסת היה מקור דאגה לקהילה. לבסוף תמך המלך פרידריך וילהלם ה-2 במבנה קלאסי מוקדם, וזה נחנך בספטמבר 1802. לאות תודה הציבה הקהילה מעל ארון הקודש את העיט הפרוסי ואת ראשי התיבות ״FWR״ (המלך פרידריך וילהלם).

צו האמנציפציה משנת 1812

הצו שפורסם בשנת 1812 הפך את הגברים היהודים לאזרחי פרוסיה עם זכויות וחובות שוות, ולפיכך הם נדרשו לקבל על עצמם שמות משפחה. מתוך רשימה שפורסמה בשנת 1814 בעלון רשמי ניתן להסיק שלקהילה בפּוֹטְסְדַם השתייכו 70 משפחות אשר מנו כ-300 נפשות. בפרובינציית ברנדנבורג בכללותה חיו בשנים 1816/17 כ-8,000 יהודים, ולפיכך הם היו 0.7% מכלל האוכלוסייה. בעקבות הצו של שנת 1812 הם יכלו עכשיו להחליט אם ברצונם לחיות בכפר או בעיר, והגברים היהודים היו רשאים לקבל משרות הוראה וחינוך אקדמיות ומשרות ברשויות המקומיות. ואולם, בשנים הבאות כמה מהזכויות שוב נשללו, ופורסמו הגבלות חדשות. ״החוק בדבר חיים יהודיים״ מיום 23 ביולי 1847 חייב את היהודים להקים קהילות קודש. הקהילה בפּוֹטְסְדַם קיבלה בשנת 1850 זכויות של גוף משפטי, שאיפשרו לה, למשל, לשמש צד לחוזים ולרכוש קניין. עד לאותה עת היה לקהילה מעמד של ״חברה מאושרת״.

בשנת המהפכה של 1848 גדל מספר היהודים בברנדנבורג עקב גידול האוכלוסייה והם מנו כמעט 20,000 נפש. זכויותיהם התרחבו עוד בשנת 1869, כאשר הרייכסטאג של צפון-גרמניה בהנהגת פרוסיה – ואחריו, בשנת 1871, עם הקמת הרייך הגרמני, הרייכסטאג של כלל גרמניה – קבעו בחוק את שיוויון הזכויות האזרחי של היהודים. לפני כן השתתפו כ-6,000 יהודים פרוסים במלחמת גרמניה-צרפת. בשנים הללו מתחילים יהודי בברנדנבורג בפיתוח מוסדות קהילתיים, כך למשל נפתח בשנת 1899 ״בית ההבראה היהודי לֵניץ״ בשביל אימהות חסרות אמצעים וילדיהן, שלימים שימש כבית הבראה יהודי לילדים וכאתר חינוך למבוגרים, ובשנת 1908 נפתח בית ילדים יהודי בעיר בֵּליץ, שגם הוא היה מפורסם כמוסד חינוך בינלאומי.

1900 – 1949 שלילת זכויות והשמדה

האנשטישמיות המודרנית, שהחלה לעלות בשלהי המאה ה-19, הייתה תגובה עוינת להיטמעות ההולכת וגוברת של יהודים בחברה הגרמנית. ״האגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני האמונה היהודית״ ניסתה להדוף אותה. בסביבות 12,000 חיילים יהודים נפלו בשנות מלחמת העולם הראשונה בצד הגרמני. ״מִפקד היהודים״ מתאריך 1 בנובמבר 1916 התקיים ממניעים אנטישמיים והיה אמור להוכיח שהיהודים הם ״משתמטים״; גם בתבוסתה של גרמניה ביקשו להאשים את היהודים. עם תחילת השלטון הנציונל-סוציאליסטי ב-30 בינואר 1933 ועם החרם על בתי עסק יהודיים ב-1 באפריל אותה שנה, הלכה והתגברה הסכנה למצבם של יהודיות ויהודים. כתשובה יהודית על השינויים והרדיפות מצד הגרמנים הולכת וצומחת לצד תנועת ההיטמעות גם התנועה הציונית. בראשית המאה ה-20 הופכת ברלין למרכז התנועה, וגם בברנדנבורג מוקמים כבר משנות ה-20 ״מחנות הכשרה״, כמו שהם נקראו, בין היתר ליד רָתֶנָאוּ, פירְסְטֶנְוָלְדֶה, נוֹיֶנְדוֹרְף ואָרֶנְסְדוֹרְף.

מטרת המחנות הללו הייתה להכשיר בני נוער וצעירים יהודים לקראת הגירה לפלשתינה, לארגנטינה או לארצות אחרות, על מנת לאפשר להם להימלט מהטרור הנציונל-סוציאליסטי. תרגלו בהם צורות חיים קולקטיביות ולמדו חקלאות, גננות או מלאכה. גם בית ההבראה בלֵניץ הופך בשנת 1935 למוסד ארצי לעבודה סוציאלית יהודית.

עם חקיקת ״חוקי נירנברג״ ב-15 בספטמבר 1935 נשללים מן היהודים כל הזכויות הפוליטיות והאזרחיות. החוקים הללו נחשבים להקדמה לרצח השיטתי של כ-6 מיליון יהודיות ויהודים אירופאיים. כתוצאה מפוגרום נובמבר שלוש שנים לאחר מכן התרחש בברנדנבורג בשנת 1939 גל בריחה גדול, אם לברלין ואם לחוץ לארץ. רק עוד כ-4,000 יהודים גרו בנקודת הזמן הזאת בפרובינציית ברנדנבורג. לפי סטטיסטיקת האוכלוסין מיום 1 בינואר 1939 חיו למשל בפּוֹטְסְדַם, בהתאם לשיטת הספירה הנציונל-סוציאליסטית – כלומר בהתאם לקטגוריות גזעניות – עוד 77 יהודים ו-98 יהודיות. הקהילה היהודית בפּוֹטְסְדַם איבדה ב-30 באפריל 1940 את מעמדה כ״גוף ציבורי״ והורדה לדרגת ״עמותה רשומה״. החל מ-15 בספטמבר 1941 נאלצו גם יהודי ויהודיות פּוֹטְסְדַם לשאת את הטלאי הצהוב. הקהילה יכלה להתכנס רק עוד בביתו של ג׳יימס גרסמן, אחד מראשי הקהילה דאז. ב-11 בינואר 1942 גורשו 40 חברי קהילה נוספים דרך ברלין אל גטו ריגה ההרוס, ושם נעלמו עקבותיהם. אחרי מותו של ג׳יימב גרסמן ב-12 בינואר 1942, חיו ב-6 באוקטובר 1942 כמעט כל חברי הקהילה הנותרים בבית האבות היהודי בבֶּרְג-שטראסה 1 (כיום: שְׁפּיצְוֶג-גאסֶה) שברובע בּאבֶּלְסְבֶּרְג. ב-16 בינואר 1943 פינה הגסטפו את בית האבות הזה ושילח את יושביו ויושבותיו למחנות השמדה. חבר הקהילה החי האחרון, וילהלם קאן, שולח ב-22 ביוני 1943 למחנה הריכוז תרזיינשטט ונרצח.

בוועידת ואנזה ב-20 בינואר 1942 החליטו ראשי הרייך, מפלגת הפועלים הגרמנית הנציונל-סוציאליסטית (נסדא״פ – המפלגה הנאצית) ופלוגות המגן (ס״ס) על השמדת יהודי אירופה ומכאן על מה שנקרא ״הפתרון הסופי לשאלת היהודים״. לא רק מפּוֹטְסְדַם, כמו בדוגמה שהבאנו, אלא גם מערים וקהילות אחרות נשלחו היהודים למחנות ריכוז והשמדה. במדינת ברנדנבורג נרצחו בני אדם בעיקר במחנות הריכוז זקסנהאוזן, ראבֶנְסְבְּריק, במוסד להמתה של תוכנית T4 בברנדנבורג על נהר ההאפֶל ובבית הכלא ברנדנבורג-גֶרדֶן. היו גם מספר רב של מחנות חוץ שהיו פזורים בכל המדינה. במקומות שהיו מחנות ריכוז עומדים כיום אתרי הנצחה וזיכרון, וגם מעל 1,100 אבני הנגף משמשים מצבת זיכרון לאנשים האלה. מחנות החוץ והמחנות לעבודת כפייה עדיין אינם ניכרים כזירות פשע של הנאצים. אחרי השואה ושחרור מחנות הריכוז במדינה באפריל 1945, חיו בשנת 1946 רק עוד 424 יהודים בברנדנבורג; קהילה יהודית לא הייתה קיימת בזמן ההוא. גם הקהילה בפּוֹטְסְדַם חדלה להתקיים, כי בית המשפט המקומי לא הצליח לאתר עד 6 באפריל 1949 שוב חברי קהילה והורה על ״מחיקת העמותה אֶקְס-אוֹפִיצְיוֹ״.

התחלה חדשה אחרי 1990

אחרי הקמת גרמניה המזרחית בשנת 1949 לא הצליחה להתבסס קהילה חדשה בפּוֹטְסְדַם. מאחר שהמשטר של גרמניה המזרחית לא עודד את שיקום הקהילות היהודיות, קמו קהילות יהודיות רק בברלין המזרחית, באֶרפוּרְט ובערים מעטות אחרות. בשלהי שנות ה-80 התרחשו תקריות אנטישמיות בכל מיני אזורים של ברית המועצות. יהודיות ויהודים רבים פנו במצוקתם לקהילות היהודיות בגרמניה המזרחית וביקשו מהן להשתדל אצל הרשויות שינפיקו להם אשרות כניסה. ב-12 באפריל 1990 החליט הפרלמנט של גרמניה המזרחית על קליטת יהודיות ויהודים נרדפים. ב-21 במרץ 1991 נוסדה לבסוף ״הקהילה היהודית של מדינת ברנדנבורג ע״ר״. פירוש הדבר היה התחלה חדשה לחיים יהודיים בפּוֹטְסְדַם. מרביתם של כ-40 החברים הגיעו ממה שנקרא ״חבר המדינות העצמאיות״ (חמ״ע). הם חיו בעיקר בפּוֹטְסְדַם, בברנדנבורג שעל נהר ההאפֶל ובמחנה קליטה באָרֶנְסְפֶלדֶה. מכיוון ש״הקהילה היהודית של מדינת ברנדנבורג ע״ר״ הייתה במשך שנים רבות נציגה של ההתאחדות המחוזית וכן של קהילת העיר פּוֹטְסְדַם, הקימו חברים אחדים בשנת 1996 קהילה נפרדת, ״הקהילה היהודית של העיר פּוֹטְסְדַם״, אבל רק בשנת 2000 היא נרשמה אצל רשם העמותות של העיר פּוֹטְסְדַם. בשנת 1999 הוקמה גם הקהילה החרדית ״קהילת נאמני התורה של מדינת ברנדנבורג״. כך קיימות בפּוֹטְסְדַם שתי קהילות יהודיות. בסך הכול קמו בברנדנבורג שמונה קהילות, לצד פּוֹטְסְדַם נוסדו קהילות בבֶּרנָאוּ, בברנדנבורג על נהר ההאפֶל, בקוֹטבּוּס, בפרנקפורט על נהר האוֹדֶר, באוֹרַנייֶנבּוּרְג ובקֶניגְז ווּסְטֶרהָאוּזֶן. בשנים שלאחר מכן צמחו בעיקר הקהילות בפּוֹטְסְדַם, וכיום יש בה לבדה שש קהילות. הנחת אבן הפינה לבניין בית הכנסת בפּוֹטְסְדַם אמורה להתקיים עוד בשנת 2021, 1700 שנה אחרי הראשית המוכחת של חיים יהודיים בגרמניה. על פי הערכות, הקהילות בברנדנבורג מייצגות 1,500 חברים. לא ברור כמה יהודיות ויהודים חיים בברנדנבורג אשר אינם משתייכים לשום קהילה. בשל מצב כלכלי קשה, כגון עוני גדל בימי הזקנה, ובשל עלייה בתקריות אנטישמיות עוינות, נרשמת במדינת ברנדנבורג בשנים האחרונות מגמת עזיבה בעיקר של יהודיות ויהודים צעירים לברלין.

בנפרד מחיי הקהילה בפּוֹטְסְדַם נוסדה בשנת 1999 ״מכללת אברהם גייגר״ באוניברסיטת פּוֹטְסְדַם. מדובר במוסד הראשון אחרי השואה שבו אפשר לעבור הכשרה לרב או רבנית ולחזן או חזנית. תוכנית הלימודים קשורה לחוגים ״לימודי יהדות״ (החל ב-1994) ו״תיאולוגיה יהודית״ (החל ב-2013 באניברסיטת פּוֹטְסְדַם).

מקורות:

המלצות לקריאה נוספת